המוניטין של מונקו נוטה כמעט לגמרי לקצה הפורמלי של האוכל, והמוניטין הזה מגיע בצדק — אבל זה לא כל הסיפור, וההתייחסות אליו ככל הסיפור אומרת לפספס את הארוחות שרוב האנשים שבפועל חיים כאן אוכלים הכי הרבה.
הקצה הפורמלי: Hôtel de Paris והשכנים שלו
חדרי האוכל הכי מעוטרים של מונקו מתקבצים סביב ה-Hôtel de Paris וכיכר הקזינו, מעוגנים במשך עשורים על ידי השם של Alain Ducasse ספציפית בעיר הזו — סוג המסעדה ששווה לבנות ערב שלם סביבה, עם קצב תפריט-טעימות ופורמליות שמתאימים. הרמה הזו של אוכל מונקו לא בשביל כל לילה בטיול, וזה לא אמור להיות; זו ארוחת האירוע המיוחד המכוונת, זו שאורחים מתכננים סביבה את שאר הערב במקום להכניס אותה בדרך למקום אחר.
הקצה השני: הנמל ו-La Condamine
הרחק מכיכר הקזינו, לנמל ולרובע השוק La Condamine יש תרבות אוכל שונה, יומיומית יותר — סוג המקום שבו האדם לידכם הוא באמת מקומי שעושה את קניות הבוקר שלו, לא מבקר נוסף. שווה להתייחס לזה כחלק אמיתי מטיול במונקו במקום כברירת מחדל ללילה שהמסעדות הפורמליות תפוסות בו; הניגוד עם הקצה של כיכר הקזינו הוא בדיוק הנקודה, ורוב האורחים שמנסים את שניהם יוצאים מעדיפים לפחות ארוחה אחת מהצד הזה של העיר.
לבנות את שניהם לתוך שהות
ההמלצה הכנה היא לא לבחור נתיב — היא לעשות את שניהם, בכוונה, במקום לברירת מחדל לגמרי לרמה אחת לטיול שלם. ארוחת ערב לאירוע מיוחד ליד כיכר הקזינו, בצירוף לפחות ארוחה רגועה אחת למטה בנמל או דרך La Condamine, נותנת תחושה שלמה יותר של מה סצנת האוכל של מונקו בפועל היא מאשר כל קצה בפני עצמו.
זה נפרד מארוחת הצהריים המתוכננת בקאפ-פראט ביום 2 של הראלי הסופר-קארים במונקו — זו עצירה ספציפית ומתוכננת; המדריך הזה מכסה את כל השאר סביבה. ראו את המסלול המלא בן 5 הימים.